המסע של פרוונה /דבורה אליס

המסע של פרוונה / דבורה אליס

פרוונה היא ילדה בת 11, שחייה בקאבול שבאפגניסטן עם הוריה, אחותה הגדולה נוריה, אחותה הקטנה מרים, ואחיה התינוק עלי. היה לה גם אח גדול שקראו לו חוסיין שנפטר מהתפוצצות מוקש כשהיה בן 14. היא נולדה חודש לפני שהסובייטים החלו לסגת בחזרה. תהליך הנסיגה של הסובייטים נמשך זמן רב כך שבפצצות היו חלק בלתי נפרד מחייה.
כעת שולט באפגניסטן שלטון הטליבאן שחוקיו נוקשים ואכזריים מאוד בעיקר כלפי הנשים, אסור להן לצאת מהבית ללא ליווי גבר, אסור להן לצאת מהבית ללא כיסוי מיוחד שנקרא בורקה*, סגרו את בתי הספר ואסרו על השמעת מוזיקה וצפייה בטלוויזיה, הם חייבו לצבוע את כל החלונות בשחור- מטעמי דת, חייבו את כל הגברים לגדל זקן ואף עודדו שכנים לרגל זה אחר זה.
היה להם בית גדול עם חצר, צמד משרתים, טלוויזיה מקרר ומכונית אך עקב ההפצצות הרבות היא ומשפחתה עברו דירה פעמים רבות כך שעכשיו הם גרים בדירת חדר אחד. עקב העוני הרב היא יוצאת עם אביה לשוק על מנת לעזור לו ללכת כי גם את רגלו התותבת הוא נאלץ למכור על מנת לקנות אוכל למשפחה. אביה עובד בשוק כמוכר, קורא וכותב מכתבים בפשטו* ודארי*. אביה היה מלומד וידע קרוא וכתוב ולכן לימד גם אותה, מה שרוב האנשים לא ידעו לעשות. הוא היה מספר להם סיפורים רבים בעיקר על ילדה בשם מלאלי, שבזכותה הצבא האפגני יצא למלחמה נגד הבריטים ועל האומץ שלה.

*טליבאן – מיליציה אפגנית שכבשה את העיר הבירה קאבול בספטמבר 1996 וסולקה מן השלטון בסתיו 2001.
*בורקה – בגד ארוך בצורת אוהל שהטליבאן חייבו את הנשים ללבוש מחוץ לבית. הבגד מכסה את הגוף לחלוטין, מהראש ועד כפות הרגליים, וכולל פתח מרושת לעיניים.
*פשטו – אחת משתי השפות העיקריות המדוברות באפגניסטן.
*דארי – אחת משתי השפות העיקריות המדוברות באפגניסטן.

 

הוריה מלומדים ובאו ממשפחות מלומדות, מכובדות ועשירות והם היוו לה כמודל לחיקוי, היא רצתה להיות חכמה כמוהם. גם הוריי משמשים לי כמודל חיקוי, הורי מלומדים ונחמדים והיחסים ביננו הם יחסים של כבוד הדדי. כאשר פרוונה הייתה צריכה לטפל באסיף, היא נזכרה איך אמא שלה טיפלה בה וכך ידעה איך לטפל בו, ואף נזכרה בסיפור שאבי סיפר לה על מלאלי ועל האומץ שלה כשפחדה או נלחצה. בנוסף הייתה משננת את לוח הכפל כשצעדה בגבעות כפי שאביה הרגיל אותה לעשות בטענה שהמוח שלה צריך תרגול בדיוק כמו שהגוף שלה צריך.

מאז שהטליבאן השתלטו על קאבול, חייה של פרוונה השתנו והיא התמודדה מול קשיים רבים כגון פרנוס המשפחה לבדה לשרוד לבד במסעה, איבוד אביה, טיפול בתינוק שאימה לאביה, איבוד אחיה הגדול ואיבוד אחיה התינוק ואף גוועה ברעב במסעה. היא התמודדה עם קשייה בעזרת תפילות ואמונה, כתיבת מכתבים לחברתה, העמדת פנים שהיא מלאלי הגיבורה, דמיון של עתיד טוב יותר כמו העמק הירוק...
למזלי נולדתי ואני גרה בישראל ואין לי את הקשיים היום יומיים של פרוונה , אין לנו כפייה דתית במדינה ואני יכולה להתלבש איך שאני רוצה, החינוך הוא שיווני בין המינים ואני יכולה ללמוד מה שאני רוצה.לפעמים יש לי קצת קשיים עם לחץ בלימודים כי בנוסף ללימודיי במגמה המדעית טכנולוגית אני גם לומדת במכללה למנהל לתואר ראשון במדעי המחשב. כדי להתמודד עם הקושי אני מנסה לסדר לי את המטלות לפי סדר חשיבות ותאריכי הגשה.

במהלך מסעה, פרוונה מתמודדת עם מספר רב של דילמות, חלקן היא פותרת בהתאם לנסיבות ולא מתלבטת בהן יותר כמו לאחר שאביה נעצר על ידי הטליבאן ונלקח לכלא היא עומדת בפני דילמה קשה  האם להתחפש לבן? מצד אחד לא רצתה להתחפש לבן משום שהיא הייתה צריכה לגזור את שיער ראשה וכמו כן היא פחדה שמישהו יגלה שהיא מתחפשת. מצד שני ידעה שאם היא לא תתחפש לבן היא לא תוכל לצאת לעבוד ואם היא לא תעבוד היא לא תרוויח כסף ובלי כסף היא לא תוכל לקנות אוכל לה ולמשפחתה ואז הם יגוועו ברעב.
בסוף היא כן התחפשה לבן גזרה את שערה הארוך ולבשה את הבגדים של אחיה הגדול שמת מהתפוצצות מוקש.

דילמה מוסרית קשה שפרוונה התמודדה איתה הייתה לאחר שנדדה ממקום למקום זמן רב היא גוועה ברעב ולא היה לה אוכל היא עמדה בפני דילמה - האם לגנוב אוכל או לא?
מצד אחד ידעה שאביה לא יהיה גאה בה אם הוא ידע שהיא גונבת אוכל. מצד שני היא הייתה מאוד רעבה ולא היה לה דרך אחרת להשיג אוכל.

דילמה נוספת הייתה לה לאחר שעות רבות של ישיבה היה לה צורך עקב העוני הרב היא הלכה עם חברתה ועוד חבורה של נערים לחפור קברים על מנת למכור את העצמות ולאחר זמן היא הייתה זקוקה להשתמש בשירותים והיא לא ידעה האם ללכת לבניין ההרוס משום שפחדה שיהיה שם מוקשים.
עמדו בפניה 3 אפשרויות:
1. לחכות עד שתחזור הבית - אך היא לא חשבה שהיא תוכל להתאפק עד אז.
2. ללכת לשירותים בחוץ – פחדה שמישהו יראה אותה ויבין שהיא בת.
3. לצעוד לתוך הבניין ההרוס ללכת לשירותים בפרטיות ולקוות שהיא לא תתפוצץ – היה סיכון שתמות מהתפוצצות מוקש.
לבסוף היא בחרה באפשרות השלישית.

לדעתי הדילמה הכי קשה שהייתה לה התרחשה לאחר שפגשה את אסיף – ילד נכה שפגשה בעת נדודיה בחיפוש אחר משפחתה היא התלבטה האם לקחת אותו איתה במסעה או להשאיר אותו שם לבדו. אך בסוף הוא הצטרף למסעה ולא נשאר לבדו.

בסופו של דבר לפרוונה היה סוף טוב, היא גילתה שמשפחתה חיה בניגוד לסבתא של לילה שנפטרה בהתפוצצות שדה מוקשים, התינוק שהיא אימצה כאחיה שרד ונשאר בחיים לעומת אחיה שנפטר כשהיה עם אמה, היא זכתה לפגוש את משפחתה ואילו חברתה נסעה לפריז ועזבה הכל.     

לדעתי המסר העיקרי של הסיפור הוא לא להתייאש, לא לאבד תקווה, להמשיך להילחם, לא לוותר, לגלות תושייה, להתפלל ולהאמין, להיות אופטימית ותמיד לחשוב על עתיד טוב יותר.

כשקראתי את הספר בהתחלה  שיערתי כי מצבה של פרוונה ילך ויהי יותר טוב, הטליבאן יובס והיא תחזור ללימודים, אך כשהמשכתי לקרוא ראיתי כי מצבה הכלכלי והפיזי היה גרוע יותר מפרק לפרק עם התקדמותה במסע, הפתעה הכי גדולה לדעתי היא  תהליך ההתבגרות של פרוונה, בתחילת הסיפור היא הייתה ילדה מפונקת ותמימה שמתעצבנת מכל מה שאחותה הגדולה אומרת, ומקנאה ביחסי הקרבה שבין האמא לאחותה הגדולה, היא הופכת לנערה עצמאית ואחראית מאוד (מטפלת בתינוק ובאסיף), בעלת כושר ארגון של האוכל, חזקה פיזית ונפשית ולא מוותרת.

סיכום:
נהניתי מאוד לקרוא את הספר המסע של פרוונה מאת דבורה אליס, במהלך הקריאה היו קטעים שרגשו אותי ואף הפתיעו אותי, לדעתי הספר מרתק ומעניין מאוד וההשוואה בין איך שאנו חיים היום בישראל בשנת 2015 לבין איך שמתוארים חייה של פרוונה בסיפור מכניס פרופורציות לחיינו.
במהלך הסיפור פרוונה נתקלת בבעיות ובקשיים רבים אך בכל זאת הצליחה להתגבר עליהם ולהמשיך במסעה, היא הפגינה נאמנות, אומץ, טוב לב, הגינות ותבונה.
הסופרת בחרה להשאיר סוף פתוח, הכוונה שלא אמרה מה קרה לכל דמות בסוף הסיפור. אני הייתי מוסיפה בסוף הסיפור שלאחר 20 שנה היא נפגשת עם חברתה במגדל אייפל כמו שקבעה.